הדבר הנגלה

לומר «כולנו אחד» אינו מספיק.

אם אמירה זו מאפשרת להתעלם מהחוויה הפרטית של האחר, הדמות השתלטה על האחדות.

איננו חולקים מחשבות, זיכרונות, גופים או היסטוריות זהים.

אנו חולקים את המקור שאיפשר כל חוויה ואת החיים שאף צורה לא הפיקה לבדה.

האחדות זקוקה להבדל.

ללא הבדל לא היו קיימים מפגש, הקשבה, קשר או פרי ייחודי.

ההבדל זקוק לאחדות.

בלעדיה הוא עלול להפוך לאדישות, להיררכיה או לשליטה.

כאשר התודעה מפסיקה להיות מכווצת סביב הדמות, הכאב של האחר אינו יכול עוד להידחות כמציאות זרה לחלוטין.

אין זה אומר להשתלט על קולו.

זה אומר לאפשר לחייו הפצועים להיכנס לשדה האחריות שלנו.

התודעה הנפרדת שואלת:

«מה זה קשור אליי?».

תודעת האחד עם הכל שואלת:

«מה מתרחש בינינו ומה יכולת אני יכול להעניק?».

האחדות אינה מעניקה לך זכות על האחר.

היא מסירה ממך את התירוץ להתעלם ממנו.