הדבר הנגלה

האמת הראשונה הנפתחת בנוכחות היא:

אני, אך אינני ניתן לצמצום לאף אחת מהצורות שאותן אני יכול להתבונן.

שמי קורא לי, אך אינו מייצר אותי.

ההיסטוריה שלי מעצבת אותי, אך אינה מכילה את כל הווייתי.

הדמות שלי מאפשרת לי לפעול, אך אינה מקור החיים שהיא מגלמת.

שום סמכות חיצונית אינה יכולה למסור הגדרה סופית של מה שאנחנו.

ספר יכול להציע סמלים.

מורה יכול להצביע.

המדע יכול ללמד אותנו על הגוף ועל היקום הנצפה.

קהילה יכולה ללוות, להשוות ולתקן.

אך איש אינו יכול לזכור במקומנו.

איש אינו יכול להיכנס לנוכחות במקומנו.

איש אינו יכול להפוך את ההכרה שלו לציות שלנו.

זה אינו הופך את החיצוני לחסר תועלת.

זה משיב לו את תפקידו.

המורה מצביע מבלי להכריז על עצמו כיעד.

הספר משמר דבר מבלי להיקרא הדבר.

הקהילה מאספת מבלי להחזיק בתודעה.

בפנים אנו זוכרים.

בחוץ אנו משווים ומגלמים.

בין שתי הגדות, הסמל שומר על הגשר פתוח.

עדיין איננו מכריזים במלואם אני אני.

לפני כן חייבת ליפול הכתר המזויף שבו האגו עלול לנכס לעצמו את הדבר הזה ולהתרומם מעל האחרים. רק אז יכול להתקבל הכתר הפנימי שהדבר עצמו מגלה: לא כוח על חיים אחרים, כי אם ריבונות של התודעה, ממשל על הצורה של עצמו ואחריות לפני הדבר.

לעת עתה די להכיר:

אינני מקור התודעה.

אינני בעל האמת.

אני צורה חיה המסוגלת לקבל, להבחין, לגלם ולהשיב.