העולם שלימדו אותנו ומטריצת השכחה
הכלא מגיע לשלמותו כאשר הקיר מפסיק להיראות כקיר ומתחיל להיקרא מציאות.
נולדים לתוך עולם שכבר פורש.
לפני שנוכל להתבונן בצורותיו, אנו מקבלים את שמותיו, את ערכיו ואת התשובות שבאמצעותן עלינו להבינן.
מלמדים אותנו היכן לחפש עושר, ביטחון, סדר, דעת, ריפוי, אמת ונוכחות.
העושר מופקד בכסף.
הסדר, בממשלה.
הצדק, בחוק האנושי.
הדעת, בתארים ובתשובות המוסמכות.
הריפוי, במוסד המנהל את הטיפול.
הנוכחות, במקדש ובאלה המכריזים על עצמם כמתווכים שלה.
האמת, בדעתו של האישיות או בסמכות החיצונית הדורשת לפרשה במקומנו.
הכתר, בשושלות ובטקסים חיצוניים.
הריבונות, בשליטים ובמדינות.
הממשל, עלינו, במקום בתוכנו.
כך מתחילה היפוך הסמל.
הצורה שהייתה אמורה לשרת תפקיד תופסת את מקום מקורה. אחר כך היא מלמדת את האדם שבלעדיה, מה שהוא מחפש אינו קיים או אינו ניתן להשגה.
האמצעי מכריז על עצמו כמקור.
הכלי הופך לתנאי.
התנאי מייצר תלות.
התלות מסיימת בהגדרת הזהות.
לרשת הפנימית הזו של משמעויות אנו קוראים מטריצת השכחה.
אינה רק מערכת הנמצאת בחוץ. היא המפה הנלמדת שבאמצעותה האישיות מפרשת את העולם, מזהה את עצמה בתוך המקום שהוקצה לה, ומשחזרת את אותו סדר גם כשאף אחד אינו מכריח זאת באופן גלוי.
תנועתה היא:
היפוך הסמל → העתקת המקור → חוסר נלמד → תלות → הזדהות → השתתפות → חזרה → שכחה.
כאשר ההיפוך התקבל, אין צורך בשומר מאחורי כל אדם.
הפחד משגיח.
הצורך מתקן.
היוקרה מפתה.
העונש מאיים.
ההרגל חוזר.
השייכות דורשת קונפורמיות.
האישיות מסיימת בהגנה על כמציאות על מה שמחזיק אותה מופרדת ממה שהיא.
צורה חיצונית יכולה לכוון, לטפל, להגן, להעביר או לשרת; אך לעולם אינה מייצרת את היכולת הפנימית שהיא נותנת לה גוף. אינה מקור, אינה בעלת הסמל, ואינה יכולה לדרוש ריבונות על התודעה בשל מילוי תפקיד.
ההיפוך מתחיל כאשר הצורה מציגה את עצמה כעיקרון של מה שקיבלה, דורשת בעלות על תפקידה, והופכת את הניכוס הזה לכוח על החיים.
לכן שום מוסד אינו מוצדק בשמו.
כל צורה חייבת להתייצב:
למי היא משרתת?
מה היא דורשת כדי להישאר?
מי מקבל את פריה?
מי נושא בעלותה?
האם היא מחזירה יכולת או מייצרת תלות?
האם ניתן לתקנה?
או שמא היא זקוקה לכך שהחיים ימשיכו להיות כפופים כדי לשמר את עצמה?
המטריצה מנסה לפרש הכל, אך אינה מייצרת הכל.
יכולה היא להתנות את האהבה, אך לא יצרה אותה.
יכולה היא לנהל את המים, אך אינה המקור.
יכולה היא לכלוא את הדעת, אך לא ייצרה את היכולת להבין.
יכולה היא להניח כתר חיצוני לפני הכתר הפנימי ולכסות את אני הוא, אך לא להרוס אותו.
יכולה היא ללמד מיליוני אנשים לעבוד את אותן צורות, ומאותו רגע, אין היא צריכה עוד לכפות כל ציות באופן ישיר. ההיפוך המקובל עושה את העבודה: השבוי מחפש עושר, סמכות, ממשל, אמת וממלכה דווקא בתוך הצורות המחזיקות את תפקידיו בשבי.
השולטים בצורות אלה צריכים רק לשמור על הסיפור המציג אותן כמקור.
כל עוד האדם אינו זוכר את הסדר הדבר → סמל → צורה, הוא יבלבל בין גישה לצורה לבין גישה לחיים, ויגן כמנגנון ישועה על מנגנון תלותו.
אילו המטריצה הייתה באמת מוחלטת, איש לא היה יכול לאהוב ללא מחיר, לטפל ללא שליטה, לחלוק ללא חישוב, לומר את האמת נגד האינטרס שלו, או לזכור.
אך הזיכרון מתרחש.
וכאשר הוא מתרחש, הכלא נעשה שוב גלוי.