הדבר הנגלה

בריקות שנולדה מהדממה מתרחש הנוכחות.

הקשב מביט במשהו.

הנוכחות מתבוננת גם במי שמביט, מאין הוא עושה זאת ואיזו כוונה מכוונת את מבטו.

זוהי הקשבה מבלי להכין מיד הגנה.

הרגשה מבלי להפוך כל רגש לצו.

חשיבה מבלי להזדהות עם כל מחשבה.

התבוננות מבלי לאלץ את המציאות לאשר את מה שכבר האמנו.

בנוכחות, הדמות אינה נעלמת.

היא עוזבת את הכס.

זוהי מיתה לדמות: לשים קץ לשאיפתה להיות המכלול והמקור. אין פירוש הדבר לפגוע בגוף, למחוק את הזהות, לנטוש אחריות או לאבד את הייחודיות.

הנוכחות גם אינה הופכת איש לחסר טעות.

אנו יכולים להיות קשובים ועדיין לפרש לא נכון.

אנו יכולים לקבל מערכת יחסים אמיתית ולהביע אותה באופן חלקי.

אנו יכולים לפתוח סמל ולטעות באשר לפעולה שהוא דורש.

לכן הנוכחות פותחת את מִזְבֵּחַ, אך אינה מחליפה את ההבחנה.

בנוכחות אנו מכירים:

המחשבה מופיעה, אך אינה כל מה שאנחנו.

הרגש מופיע, אך אינו שולט בכוחות עצמו.

הדמות מופיעה, אך אינה המקור.

הזולת מופיע עם מציאות שלא נולדה בנו ויש להקשיב לה.

הנוכחות מחזירה כל יכולת לתפקידה.

התבונה מבינה מבלי לזלזל בגוף.

הרגש מיידע מבלי לתפוס את כל הממלכה.

הרצון פועל מבלי להכריז על עצמו כמוחלט.

הזיכרון מכוון מבלי לכלוא את ההווה.

הגוף נותן גבול ומציאות למה שאנו חפצים לגלם.

כאן מתחיל השלטון הפנימי האמיתי:

לא כאשר חלק אחד שולט על האחרים, אלא כאשר כולם חוזרים להסתובב סביב המרכז.