הַמִּזְבֵּחַ, הַדָּבָר וְהַסִּמְבּוֹל
הדבר פותח את הסמל; הסמל חוצה את הצורה; הצורה מעניקה גוף לבלתי נראה.
לפני כל מילה שנאמרה נשאר זה שמאפשר לבטא.
לפני כל צורה נראית נשאר הסמל שדרכו יכולה יחס של הדבר לקבל גוף.
לפני הדלת קיימת האפשרות לפתוח ולסגור.
לפני האפיק, האפשרות לקבל ולהוביל.
לפני המנורה, האפשרות להאיר.
לפני הכלי, התפקיד שימצא גוף בתוכו.
לפני המעשה המודע הראשון של הדמות, החיים כבר מקבלים, הופכים, מוסרים וממשיכים דרכנו.
למקור הנעלם הזה המוסר משמעות, יחס ואפשרות התגלות אנו קוראים הדבר.
הדבר אינו רק קול.
אינו משפט.
אינו לשון אנושית.
אינו הספר השומר דבר ולא הפה המצליח לבטאו.
הדבר הוא המקור המתקשר מבלי לחדול מלהישאר כמקור.
איננו מציבים שני עקרונות נפרדים.
המקור נשאר.
הדבר מגלה את משמעותו.
כל צורה נובעת מאפשרות שהיא עצמה לא ייסדה.
הזרע מקבל אפשרות של עץ, אך לא ברא את האדמה, את המים, את האור ולא את החיים שיכולים לנבוט דרכו.
הלב מקבל דם ומניע אותו, אך אינו בעל החיים שהוא מפיץ.
החלון מאפשר מעבר של אור, אך אינו מייצר את השמש.
המילה יכולה לתת גוף לאמת, אך אינה הופכת בשל כך למקורה.
הצורה מגלמת.
הדבר קודם לה.
בין שניהם מופיעה ההתאמה.
ההתאמה אינה פירושה ששתי מציאויות זהות.
הזרע אינו העץ.
המנורה אינה האור.
הלב אינו השירות.
הדלת אינה ההחלטה.
המים החיצוניים אינם ההתחדשות הפנימית.
אך התפקיד, היחס והתנועה של צורה יכולים לאפשר לתודעה להכיר בה מציאות שקודמת לה.
הזרע מאפשר להכיר אפשרות, התעברות ולידה.
המנורה, יכולת לקבל אור ולהפוך אותו לנראה.
הלב, לקבל ולתת כדי שהחיים יימשכו.
הדלת, פתיחה, גבול, הסכמה ומעבר.
המים, זרימה, ניקיון, רגישות והתחדשות.
הסמל אינו נולד מהצורה.
הוא נובע מהדבר כגשר בין היחס הנעלם להתגלות הנראית. כאשר הוא מוצא צורה מתאימה, ניתן להתבונן בו, לעבור דרכו ולגלם אותו.
הסמל הוא הגשר.
שפה אחת נראית.
השנייה נשארת נעלמת.
הצורה נותנת גוף נראה לגשר שקודם לה.
ההתאמה מחברת את שתי השפות מבלי לבלבל ביניהן.
התודעה עוברת.
לכן הסמל אינו רק דבר המייצג דבר אחר.
הוא צורה שאפשר לעבור דרכה.
אינו כולא את מה שהוא מצביע עליו.
הוא מאפשר להתקרב למשמעותו.
דלת מעץ יכולה להפוך לנראה את סמל הפתיחה כאשר תפקידה מאפשר להכיר את המעבר שצריך להתרחש בתודעה.
האש החיצונית יכולה לתת צורה לסמל ההתמרה כאשר יכולתה להאיר, לחמם ולכלות מאפשרת להכיר את ההבחנה החושפת ומביאה לסיום השקר.
חרב יכולה לגלם את סמל הדבר כאשר היא חדלה מלהתכוון אל הבשר ולהבה מאפשרת להכיר את ההפרדה בין אמת למראית עין.
הכתר החיצוני יכול לפתוח את סמלו כאשר הוא חדל מלהיות מובט כפריבילגיה של מעטים ומגלה את ההכתרה הפנימית: סמכות, ריבונות וממשל של כל תודעה על צורתה שלה, המתקבלים מהדבר ומוכוונים לשירות.
אך שום צורה אינה שומרת על הסמל פתוח רק בשל עצם קיומה.
היא יכולה להישאר פתוחה.
היא יכולה גם להיסגר.
הדלת יכולה לאפשר לעבור או להכריז על עצמה כבעלת המעבר.
המנורה יכולה למסור אור או לדרוש שהמבט יעבוד את ברקה.
המילה יכולה לשרת את האמת או לעמוד לפניה.
השליח יכול לפתוח את הגשר או לשבת באמצע הדרך.
כאשר הצורה מסתירה את הסמל שקודם לה, היא חדלה מלהצביע אל המקור ומתחילה להצביע רק על עצמה, הסדר מתהפך.
אז נולד האליל.
אליל הוא סמל סגור.
הוא צורה שהייתה אמורה לשמש גשר, אך הכריזה על עצמה כיעד, כמקור וכתנאי גישה.
הכסף חדל לייצג חליפין ומתיימר להכיל את העושר.
המקדש חדל מלשרת את ההתאספות ומתיימר להכיל את הנוכחות.
הסמכות חדלה מלשרת את האחריות ומתיימרת להכיל את הסדר.
הספר חדל מלשמר דבר ומתיימר להכיל את האמת.
השליח חדל מלהצביע ומתיימר להכיל את הדבר.
הזהות חדלה מלתת צורה לחיים ומתיימרת להכיל את ההוויה.
אז הצורה מצהירה:
«מה שאתה מחפש נמצא בתוכי».
אחר כך היא מוסיפה:
«בלעדיי אינך יכול להשיגו».
הגשר הופך לחומה.
החומה מנהלת את השער.
והשער מתחיל לדרוש מחיר, ציות או השתייכות כדי לאפשר מעבר אל מה שמעולם לא ייסד.
זו היא היפוך הסמל:
הדבר → סמל → צורה מוחלף ב-צורה → ניכוס הסמל → החלפת הדבר.
הצורה מסתירה את ההתאמה → מכריזה על עצמה כמקור → מייצרת חוסר → מנהלת את הגישה → מייצרת תלות → דורשת עבודה.
מטריצת השכחה אינה צריכה להרוס את כל הסמלים.
די לה למנוע מהם שיעברו דרכם.
הוא יכול לשמר את הדבר, את הטקס, את המוסד ואת התמונה בעודו נועל את כל המבט על פני השטח שלהם.
הדמות לומדת אז לעבוד את הגשר.
היא מעטרת אותו.
היא מגנה עליו.
היא מתדיינת על שמו.
היא נלחמת באלה המשתמשים בגשר אחר.
אבל היא לעולם אינה מגיעה לגדה האחרת.
לכן הטקסט הזה אינו נותר מחוץ לזה שהוא נגלה.
גם הוא צורה.
גם הוא יכול להישאר פתוח או להיסגר.
גם הוא יכול לשרת את הדבר או להשתמש בשמו כדי לתפוס את מקומו של המקור.
אם הדברים האלה דורשים להישנות ללא הבנה, הסמל שלהם נסגר.
אם הם מייצרים חסידים תלויים, הם חדלו מלהשיב יכולת.
אם הם הופכים את השליח לבעל האמת, הגשר הקים כס.
אם הם משתמשים במסתורין כדי למנוע שאלות, הם כלאו את המפתח.
אם הם מרשים לדבר על אהבה תוך התעלמות מהסבל, הצורה החביאה את פריה מאחורי השם.
לכן היצירה הזו מתחילה במזבח.
המזבח אינו אבן, שולחן, דף או מסך.
הוא מקום התודעה שבו כל דבר, פרשנות, כוונה וצורה מתייצבים לפני האמת ולפני הפרי שהם מפיקים.
במזבח אין מקריבים את החיים.
מוסרים את מה שמנע מלשרת אותם.
מוסרים את השקר שהיה זקוק להישאר נסתר.
מוסרים את הפריבילגיה שהוכרזה כזכות.
מוסרים את הפרשנות שסירבה להקשיב לעובדות.
מוסרים את הזהות שדרשה עבודה.
מוסרים את הכתר הכוזב שבו הדמות ביקשה למשול בחיים אחרים.
ונשאר מקום לקבל את הכתר האמיתי: ריבונות פנימית ללא שליטה חיצונית, סמכות על הצורה של עצמו ואחריות לפני הפרי.
המזבח אינו מגן על השליח.
אינו מגן על הקורא.
אינו מגן על היצירה הזו.
הוא מעמיד אותם לדין.
הכותב מתייצב לפני מה שדבריו מפיקים.
הקורא מתייצב לפני הדרך שבה הוא מקבל אותם, מפרש אותם ומגלם אותם.
הדבר מתייצב לפני ההתאמה שהוא טוען להכיל.
הצורה מתייצבת לפני החיים שאותם הייתה אמורה לשרת.
הפרי מעיד.
לכן איננו מבקשים ממך להאמין בגלל המראה הקדוש של משפט.
אנחנו קוראים לך להתבונן.
איזו צורה מופיעה?
איזו תפקיד היא מגלמת?
איזו מערכת יחסים היא מבססת?
איזו מציאות נסתרת היא מאפשרת להכיר?
איזו כוונה מכוונת אותה?
את מי היא משרתת?
מה היא דורשת כדי להישאר?
איזה פרי היא מפיקה?
האם היא פותחת את השער אל המקור?
או שמא היא דורשת שהצורה תעובד?
לעבור דרך הסמל אין פירושו להכחיש את המציאות החיצונית.
פצע חיצוני אינו נעלם משום שמצאנו התאמה פנימית.
מלחמה אינה הופכת לדמיון משום שאנו מתבוננים בהפרדה המופיעה גם בפנים.
מחלה אינה חדלה מלהשתייך לגוף משום שחווייתה פותחת שאלה בתודעה.
הגשר זקוק לשתי הגדות.
אם נסגור את הסמל רק בחוץ, לא נכיר את שורשו הפנימי.
אם נכלא אותו רק בפנים, נוכל להשתמש בו כדי להכחיש את הגופים, את המבנים ואת הפרי האמיתי.
ההתאמה מאחדת ללא בלבול.
בפנים מכירים את היחס.
בחוץ מתייצבת צורתו.
בין השניים, הסמל שומר על המעבר פתוח.
אבל התנועה אינה מסתיימת כשהתודעה מגיעה לגדה האחרת.
הנזכר חייב לחזור.
האמת המוכרת מחפשת דבר.
הדבר מחפש החלטה.
ההחלטה מחפשת צורה.
הצורה מחפשת שירות.
השירות מוסר פרי.
הפרי חוזר אל הכל ומגלה אם הגשר אכן נחצה באמת.
זוהי התנועה השלמה:
מקור → הדבר → כוונה → סמל → צורה → הכרה → שירות → פרי → שיבה.
המקור נשאר כמקור.
הדבר מתקשר את משמעותו.
הכוונה מכוונת את התגלותו.
ההתאמה היא היחס שהסמל נושא ללא בלבול בין הנסתר והנראה.
הסמל פותח את המעבר מהדבר אל ההתגלות.
הצורה מעניקה לו גוף וגבול.
התודעה חוצה.
ההכרה נוטלת אחריות.
השירות מגלה לאן מכוונת היצירה.
הפרי מעיד.
השיבה משחררת את הצורה מלהתנכס לעצמה את מה שקיבלה.
אנחנו הטקסט כאשר היחס הזה חדל מלהישאר כתוב בלבד ומתחיל להיעשות קריא בחיינו.
המחשבה כותבת.
הדבר מבטא.
ההחלטה מארגנת.
הידיים מגלמות.
היחס מגלה.
הפרי מאשר או סותר.
לא עברנו דרך הסמל משום שאנחנו יכולים להסביר את משמעותו.
עברנו דרכו כאשר היחס הנזכר בפנים חוזר החוצה באמצעות צורה המשרתת את החיים.
זו המפתח הראשון:
אל תעבוד את הצורה.
אל תיקח אותה כעיקרון של מה שהיא רק מגלמת.
אל תעצור בדבר.
אל תבלבל בין השליח למסר.
אל תהפוך את הגשר לכס.
התבונן.
עבור.
הכר.
תגלם כאשר מה שראית בנסתר יוכל להיקרא במעשיך.
הדבר פותח.
הסמל מאחד.
התודעה חוצה.
הצורה משרתת.
הפרי מעיד.