הדבר הנגלה

הדמות היא הזהות שדרכה אנו פועלים בעולם.

יש לה שם, גוף, זיכרון, יכולות, פצעים, מערכות יחסים ואחריות.

היא אינה שקר שיש להשמידו.

היא צורה הכרחית כדי להתגלם.

האגו הוא התנועה שבה אותה צורה מכריזה על עצמה כמרכז, כמקור וכמידה של כל הדברים.

מול כל מציאות הוא שואל:

«מה אני מרוויח?».

«מה אני מפסיד?».

«כיצד זה מגן על זהותי?».

«כיצד זה מגדיל את שמי?».

לדאוג לגוף אינו אגו.

לנוח, ליהנות, ליצור, להציב גבולות ולשמר את שלמותו העצמית של האדם אינם אנוכיות.

האגו מופיע כאשר כל יכולת מופנית לשירותה הבלעדי של הדמות:

הביטחון שלי.

העושר שלי.

היציבות שלי,

ההכרה בי.

האמת שלי.

השקט שלי.

השגרה שלי.הנוחות שלי.

אפילו השירות יכול להפוך למזון לאגו.

אני יכול לעזור כדי להרגיש נעלה.

אני יכול לדבר על הדבר כדי שיכירו בי כמגלה.

אני יכול להציג עצמי ללא חתימה ולבנות סביב האנונימיות גדולה גדולה עוד יותר.

אני יכול לבטא אחדות בעוד אני מתרומם מעל אחי.

אני יכול לדבר כשה ואילו אני חומד את סמכותה של החיה.

לכן על הדמות להתייצב תחילה לפני המזבח.

לא כדי שתושמד.

כדי שתעזוב את הכס.

למות לדמות פירושו לשים קץ לשאיפתה להיות הכל. אין פירושו לפגוע בגוף, למחוק את האישיות, לשלול את הרגשות או לנטוש את האחריות.

כאשר הדמות חוזרת למקומה, כל יכולותיה מושבות לה.

הנפש מבחינה.

הקול מתקשר.

הגוף מתגלם.

הידיים משרתות.

הייחודיות מוסרת לכל את מה שרק היא יכלה לגלות בדרך זו.

הדמות אינה נעלמת.

היא מפסיקה לשלוט במה שמעולם לא ייסדה.