הזדהות עם הצורה
הַשִּׁכְחָה מַתְחִילָה כַּאֲשֶׁר אֲשֶׁר אָנוּ שׁוֹכְנִים בּוֹ מַצְהִיר כִּי הוּא כָּל מַה שֶּׁאָנוּ.
כל התגלות זקוקה לצורה.
הגוף, השם, ההיסטוריה, השפה, המשפחה, הקהילה והיכולות מאפשרים לנו להשתתף בעולם.
הצורה אינה אויבת של הדבר.
היא המקום שבו הבלתי-נראה יכול לקבל נוכחות, גבול ופעולה.
השכחה מופיעה כאשר אנו מפסיקים לשכון בצורה ומתחילים להיות כלואים בתוכה.
אז אנו אומרים:
«אני אך ורק הגוף הזה».
«אני מה שקרה לי».
«אני המקצוע שלי, האומה שלי, הדת שלי, הפצע שלי, ההצלחה שלי או הכישלון שלי».
מציאות חלקית ומשתנה הופכת כך להגדרה מוחלטת.
אותו דבר יכול להתרחש בקהילה. חוקיה מפסיקים לשרת את החיים והקהילה מתחילה לשרת את חוקיה.
דוקטרינה מבלבלת את שפתה עם האמת.
מוסד מבלבל את המשכיותו עם טובת הכלל.
כלכלה מבלבלת את צמיחת המספרים שלה עם עושר החיים.
זהות מבלבלת את גבולה עם ההוויה.
הצורה הופכת לכלא כאשר היא דורשת שכל מה שאנחנו יישאר בתוך גבולותיה.
היא הופכת לאליל כאשר היא תובעת את המקור.
והיא הופכת לחיה כאשר היא זקוקה לטרוף את החיים כדי לשמר את שלטונה.
התנתקות מהזדהות אינה משמעותה להרוס את הגוף, למחוק את הזהות, להכחיש את ההיסטוריה או לנטוש אחריות.
משמעותה להשיב כל צורה למידתה.
שמך מבדיל אותך, אך אינו מהווה את מקורך.
ההיסטוריה שלך עיצבה אותך, אך אינה מחזיקה בכל עתידך.
הפצע שלך זקוק לאמת ולטיפול, אך אינו צריך לתפוס את הכס.
הקהילה שלך יכולה להציע משכן, אך אינה יכולה להכריז על עצמה כמקור.
הנוכחות אינה מבטלת את הצורה.
היא פותחת אותה.
וכאשר הצורה מפסיקה להיסגר על עצמה, היא יכולה לשוב ולהיות סמל, כלי ושירות.